איך להיות שחקנים טובים
"כל העולם במה. כל איש וכל אישה רק שחקנים הם.
כולם כניסות ויציאות להם, וכל אדם על פי תורו מופיע בתפקידים שונים"*
)ויליאם שייקספיר (
*מתוך: "כטוב בעיניכם". ויליאם שייקספיר. תרגום: אברהם עוז.
הוצאת דביר 1990.
גם מי שלא למד משחק מעולם נאלץ בשלב כלשהו בחיים להעמיד פנים ולשחק תפקיד בעיני אחרים שצופים בו. החיים מלמדים את האדם דברים מדהימים, שאפילו המורים בבית הספר פספסו, ולפעמים יש לכך מחיר. אבל עוד לפני שנתחיל להבין למה אנשים משחקים תפקידים שונים מדי יום וכמה זה עולה לנו, צריך להבין: איך בדיוק הגענו למצב שבו העולם הפך לבמה, ומה הפך את האנשים שממלאים אותו להיות "רק שחקנים"?
שחקן במובן האומנותי אינו משהו שכולם רוצים להיות, וגם אלה שחולמים יודעים שקשה לחיות מזה . אז מה הביא את ויליאם שייקספיר להחליט, ועוד בקומדיה, שהעולם במה והאנשים "רק" שחקנים? זה נשמע כל כך מזלזל! אל תחשבו שכל אחד מכם הוא אישיות מיוחדת במינה. אתם רק משחקים תפקיד. זה הכול. כל אדם יתפלא בוודאי לשמוע שרוב ימיו ולילותיו מורכבים ממשחקי תפקידים. גם בחלומות. ואולי בעיקר בהם. כשחבורה של אנשים מדברת על אושר, אחד מתת-הנושאים הכי מדוברים הוא: האם זהו אושר אמיתי או מזויף? זו גם השאלה שהרבה אנשים שואלים על תכשיטים, ובעידן הניתוחים הפלסטיים גם על חלקי גוף מתחלפים. בוודאי כבר שמעתם את הבדיחה על הבעל שאמר שאשתו פשוט אישה זהב אך הוא לא מאושר כי זה זהב מזויף . גם כשלא מדובר בבת זוג אפשר לאתר בקלות אנשים שמשחקים טיפוסים מאושרים, אף שאינם כאלה באמת. הרבה שחקנים יאמרו שהדרך הטובה ביותר להיות שחקן משכנע היא לא לשחק דמות, אלא להיות הדמות. במונחים המקצועיים השיטה מכונה: "להיכנס לדמות מתחת לעור". ואם השחקן מזדהה עם הדמות מההתחלה , אף שהוא יודע שזה רק משחק, בהמשך הוא יהפוך ממש להיות הדמות שהוא מגלם. כמו שאומרים: סוף מעשה במחשבה תחילה, או במילים אחרות: הכול מתחיל בראש.
גם אם אנחנו לא באמת מרגישים את זה בהתחלה, אחרי שנעשה משהו מספיק פעמים , מקבלים את התחושה שהדבר הזה כבר טבוע בהוראות ההפעלה שלנו וכבר הפך למשהו שכולם רואים וחושבים שהוא אמיתי , אף שאנחנו יודעים שזה התחיל ממשחק . רק משחק. הנה חמש סיבות שהופכות בני אדם לשחקנים בעל-כורחם.
: .1תחושת כישלון אישי - אדם שנכשל במשהו פרטי לא ירצה להראות זאת לכולם. הצורך לשדר הצלחה אינו קיים רק במשחקים חשובים מרגע יציאת השחקנים לדשא, לפרקט או לבמה, אלא גם אצל כל בן אדם שיוצא לרחוב ופוגש אנשים כמוהו. זאת גם אולי הסיבה שרוב האנשים מעדיפים להתחמש במשקפי שמש איכותיים גם ביום מעונן, כי העיניים הן חלונות של הנשמה ועלולות להסגיר גם את המתרחש בנפשו של השחקן המוכשר ביותר.
2.: עצבנות יתר- גם אם אנחנו לא חיים בבריטניה, כשהאדם הוא חלק מחברה, מצפים ממנו להתנהג בהתאם, ולא רק כשיש המון מצלמות סביבו. קל מאוד לזהות אדם עצבני כשאינו טורח להסתיר זאת. כך הוא יכול להפוך את העצבים שלו לנחלת הכלל בבחינת: הנה מה טוב ומה נעים שבר אחים גם יחד... אבל מכיוון שברוב המקומות בארץ אסור ללכת מכות, צריך לשחק אותה רגוע. וזה אולי השחקן שהכי קל לזהות כי אין דבר יותר קשה לאדם מלהעלים את הכעס, ובמיוחד כשאותו אדם רוצה לצרוח ואינו יכול.
3.: עמידה במקום — רוב האנשים אוהבים לעשות דברים, ולהרגיש שהדברים האלה מקדמים אותם בצעדים קטנים למטרות שהציבו לעצמם )כשהיו קטנים והאמינו שסופרמן באמת עף(. אך כשאותם אנשים מגלים שלא רק שאינם יכולים לעוף, אלא גם תקועים באותו מקום ובהרגשה של חוסר יכולת לממש את החלומות היצירתיים שהיו להם פעם, הם מוכרחים להעמיד פנים שהם עושים זאת מטעמי נוחות ולא מכיוון שהמציאות מחייבת אותם. אנשים כאלה בדרך כלל ידברו בכל הזדמנות בהתלהבות רבה על העבודה שלהם וכמה הם מרוצים ממנה, אפילו אם מדובר בתפקיד שאינו מאפשר להם לשבת יותר מכמה דקות . טיפוסים כאלה אינם רק שחקנים מעולים, אלא גם מסוג האנשים שמחכים בכל יום לפגוש מישהו שיוכיח להם שעדיין לא מאוחר להמריא בבת-אחת מהמקום שבו הם עומדים ולעוף להציל את החלומות שהשאירו במקום רחוק בהרבה מהקוטב הצפוני )מקום מבצרו של סופרמן למי ששכח מה זה להיות ילד(..
4.: תחרותיות — גם מי שאינו יודע לרוץ והגיע אחרון בריצת אלפיים אחרי שהמורה להתעמלות כבר הודיע על פרישה לגמלאות, יודע שהחיים הם מרוץ מכשולים ארוך במיוחד. תחושת הקיפוח הלא תמיד מוצדקת על כך שלרוב האנשים יש יותר כוחות סוס מאשר להם, לא תמנע מהם לשחק את תפקיד אלופי העולם בריצה לשומקום, ולעשות כל מאמץ לגרום לכל מי שרואה אותם לחשוב שהם רצים לא בשביל לנצח, אבל בשביל להוכיח לעצמם שהם לא פחות טובים מאלה שהשאירו אותם מאחור.
5.: שעמום — שום מחקר לא הוכיח זאת, אך אנשים משועממים נוטים להעמיד פנים שהם מעניינים.
חמש הסיבות האלה )ויש מן הסתם עוד סיבות רבות( אינן בהכרח אומרות שאנחנו מוקפים במתחזים , נוכלים ומעמידי פנים שמנסים לשכנע את כל העולם, ובעיקר את עצמם , שהם מאושרים. אני בטוח שיש בעולם אנשים רבים שבאמת מאושרים או שהצליחו לשחק את תפקיד האדם המאושר כל כך טוב עד שהם באמת נהיו כאלה. השאלה הגדולה היא, כמובן, איך עושים את זה? איך נהיים שחקנים טובים ? זה כנראה מה שכל שחקן מתחיל שואל את עצמו רגע לפני שהוא שובר את הרגל בפעם הראשונה כשהוא עולה לבמה )זה בדרך כלל קורה בגלל איזה טיפש אחד שאיחל לו לפני זה "שבור רגל" ולמעשה התברר שזה היה השחקן המחליף שבאמת התפלל שרגלו תישבר(. אם תרשו לי, בניסיון לענות על השאלה הזאת אשתמש שוב בציטוט מעולמו של איש הפלדה, אבל הפעם דווקא מפי אהובתו העיתונאית הבדיונית המוצלחת ביותר בכל הזמנים לויס ליין . בשיחה עם עמיתה הצלם ג'ימי אולסן, ששאל איך היא משיגה את כל הסיפורים הטובים, ענתה לויס :"כתב טוב לא משיג סיפורים טובים. כתב טוב עושה אותם מעולים ". ואם הבנתם את המשל, יש סיכוי טוב שתבינו גם את הנמשל . גם האדם, כמו הכתב, מקבל על עצמו משימות חדשות בכל יום וצריך להחליט איך להתמודד עימן, או אם הוא כבר מרגיש קצת זקן וכבד — איך להתמוטט עימן.
אבל מה לעשות שלא בכל יום קורים לנו דברים מעניינים? נכון מאוד, להשתמש בדמיון וביצירתיות הטמונה בכל אחד מאיתנו ולהעשיר את מה שקורה לנו בעזרת כמה שיטות משחק פשוטות . אם נקדיש חמש דקות בסך הכול בכל בוקר, בתוך ים הדברים החשובים כל כך שיש לנו לעשות, לשנן לעצמנו אותן כמו תפילה, נוכל בתוך זמן קצר להפוך לשחקנים שיוצא לנו לפגוש על הדרך . כל אחת מהשיטות הקטנות האלה מתאימה לסיבות שהועלו בעמודים הקודמים, ומנטרלת אותן.
: .1שיטת להתחיל מחדש - כל יום הוא הזדמנות לתקן את מה שלא הספקנו או לא הצלחנו אתמול. לכן אין שום סיבה להרגיש שנכשלנו במשהו, כי גם אם הוא לא הצליח אתמול מסיבה כלשהי, היום נפתח דף חדש בספר שאנחנו כותבים לעצמנו בלבד, ונבטיח לעצמנו שעד סוף היום הוא יתמלא רק בדברים חיוביים. כשמשתמשים בשיטה זו, אפשר להרכיב משקפי שמש רק אם זה גורם לנו להיראות טוב )ולא כדי להתחבא מאנשים אחרים (, ולשדר לכולם שהיום אנחנו יוצאים החוצה לעולם בפעם הראשונה, ומקווים מאוד שהוא התכונן היטב לבואנו.
.2: שיטת חיוך קבוע — אחת הסיסמאות הבלתי נשכחות של הג'וקר היא:
Put on a happy face! “״ וכשהמשפט הזה לא נאמר מפיו של נבל מוטרף בגילומו של ג'ק ניקולסון, זאת עצה בכלל לא רעה. ואם מקפידים להשתמש בה כמעט בכל הזדמנות, מרגישים די מהר שחיוך אינו הולך טוב עם כעס מיותר )למעט אנשים שהכעס גורם להם אושר, ובדיוק בשביל זה המציאו סדנאות לעצבים).
3.: שיטת המטלות — כדי למנוע הרגשה של עמידה במקום, הדרך הטובה ביותר היא לחפש בכל יום סיבות חדשות לנוע למחוזות חדשים שלא היינו בהם עד היום. פתיחת כל יום ברשימת מטלות בכל דרך שהיא , גם אם מדובר במטלות שידוע מראש שלא ניתן יהיה לעשות אותן היום, מעניקה בדרך כלל תחושה שגם אם זה לא יקרה בעתיד הקרוב , זה כבר כתוב , וזו התחלה טובה. הכתיבה של רשימת המטלות במקומות שאינם נמחקים לעולם, כמו כרטיס זיכרון גדול במיוחד בנייד או בפייסבוק , נותנת אפשרות לחזור לרשימה הרבה זמן אחרי שנכתבה ולגלות כמה התקדמנו מאז ומה עוד נשאר לנו לעשות.
.4: שיטת המקום השני — אומנם אין שיטה יעילה מספיק שיכולה לבטל את הנטייה של בני האדם להתחרות זה בזה, כי אחרת היו קוראים לשגרת היום-יום של רוב בני האדם "זחילת החיים " ולא " מרוץ החיים" . עם זאת , אפשר להסתדר טוב יותר עם הנטייה הטבעית של אנשים להגיע ראשונים לכל מקום, בידיעה עצמית שמותר לכל אחד מאיתנו לשאוף להגיע למקום השני , ואולי לפעמים גם לזה שמתחתיו . כי אם כל אחד ואחת יצאו מנקודת הנחה שאין זה הגיוני שתמיד יגיעו ראשונים כי גם לאחרים מגיע, אפשר יהיה לקבל את המקומות שמתחת למקום הראשון כנסבלים וכשווים לא פחות. זה עוזר בעיקר למתמודדים בתוכניות מציאות למיניהן, שאינם מביאים בחשבון מראש את האפשרות שלא ינצחו.
.5: שיטת עניין באחרים — הדרך הטובה ביותר להעלים שעמום, וגם את תחושת האנוכיות, היא לגלות קצת יותר עניין באנשים אחרים ולא רק בעצמנו .
נכון שבדרך כלל אדם קרוב אצל עצמו , וחושב שהוא הדבר הכי מעניין עלי אדמות, אבל כשמתחילים להבין שלהסכים עם עצמנו כל הזמן זה קצת משעמם, ושמה שצריך כדי לשנות את המצב זה בסך הכול מישהו אחד או יותר שחושבים אחרת, אפשר לגלות דברים מדהימים על עצמנו. למשל שאנחנו יודעים לצעוק חזק מאוד, ולחלופין לצחוק עם עוד הרבה אנשים על תכונות שלא ידענו שקיימות אצלנו עד שמישהו עלה על במה והמציא את הסטנד-אפ
שחקנים מקצועיים מבלים לילות רבים בשינון טקסטים כדי שיום אחד יוכלו לדקלם אותם מתוך שינה. המסירות שלהם לתפקיד מתבטאת ביכולת לגלם את אותה דמות בכל ערב מחדש כמו בפעם הראשונה. במקרה שההצגה המדוברת היא הצגת הרצה ולא בטוח שתועלה שוב, הם צריכים לגלם את אותה הדמות בידיעה שאולי זאת הפעם האחרונה שהיא עולה על הבמה . גם אנשים רגילים שמשחקים תפקידים צריכים להבין שמתישהו ההצגה נגמרת , ואחרי שהאורות כבים צריך לצאת לאולם ולהתחיל לחיות. מצד שני, שחקנים שהתרגלו לחיות באשליות צריכים לדעת איך לשנות את הגישה בכל פעם מחדש כדי שלא ייחשפו על ידי קהל הצופים. לכן גם האנשים המאושרים ביותר עלי אדמות , וגם אלה שההפך , צריכים להבין שהזמן שלנו לשחק משחקים אינו בלתי מוגבל והמשימה העיקרית בחיינו היא המרוץ הבלתי פוסק נגד השעון הביולוגי. אולי זאת הסיבה שאנשים רבים אינם מוצאים זמן להרגיש מאושרים עד שהם מגיעים לגיל מסוים שבו הם חושבים שזה הזמן הנכון בשביל זה . אבל הנה הדבר המעניין: אם יוצאים מנקודת הנחה שהאושר הוא רגש שנובע מסיפוק והנאה - למה לחכות לזמן מסוים שמתאים לזה? אם מתחילים להרגיש דברים כבר מינקות ובילדות - למה הרבה אנשים חושבים שהם יתחילו להיות מאושרים באמת רק אחרי שיצאו לפנסיה ? אולי מפני שרוב האנשים התרגלו כל כך לשחק משחקי תפקידים פחות או יותר מהרגע שלמדו להגיד מילים ראשונות או להיגמל מהרגלים ילדותיים. הם הבינו שמעכשיו החיים שלהם מחולקים לתקופות מוגדרות ומוכתבות מראש על ידי גורמים, שגם אם ינסו להתעלם מקיומם או לפרוץ גדרות כדי למשוך תשומת לב מיוחדת , לא יצליחו לברוח מהם . או לפחות זה מה שרוב האנשים חושבים. יש גם כאלה שאינם מוכנים לחיות לפי תוכנית מוכתבת מראש. אלה האנשים שמעדיפים לחיות כל יום באופן שונה מהיום הקודם. אלה הטיפוסים שיכולים ברגע אחד ללכת. לעזוב הכול ולצאת למרדף מדהים אחרי משהו שהם בטוחים שמגיע להם עכשיו , ולא כשלא יהיה להם כוח לזוז. האנשים המיוחדים האלה אולי אינם יודעים זאת, אבל בזכות הרוח החופשית שלהם , שאינה נכנעת לתכתיבים, הם בדיוק הטיפוסים שיכולים בקלות לזהות זיוף כשהם רואים אותו.
לאנשים כאלה לא אכפת מה יגידו עליהם — כי הם חיים את החיים שלהם ולא חיים שאחרים מצפים מהם לחיות.
לאנשים כאלה אין תוכנית לעתיד — כי העתיד הכי קרוב שלהם זה מחר, והם מאמינים שהוא יהיה טוב יותר מהיום.
לאנשים כאלה יש תחושה שהם יכולים לעשות כל מה שירצו — כי הם אינם נותנים לאף אחד להגיד להם שהם לא.
לאנשים כאלה נדמה שכל העולם זה מגרש המשחקים שלהם — והם מתנהגים כאילו כל השחקנים לטובתם.
אין זה משנה להם אם החיים שלהם לא יתפתחו כמו שמצפים מהם — כי הם יודעים שהבורא נתן להם כוח לבחור.
לא מעניין אותם אם החברה מסתכלת עליהם בעין עקומה — כי החברה אינה מסוגלת לראות מה שעקום אצלה.
הם יודעים שבסוף הכול יסתדר אם רק יאמינו שהם יכולים למצוא את הדרך לסדר הכול כבר בהתחלה.
הם מאמינים שהם אינם רק שחקנים או צופים, וגם אם כבר אין "זהו זה" הם יכולים לשנות את סוף המחזה.
הם אינם צריכים להעמיד פנים ולשכנע את עצמם שיום אחד יקרו להם דברים גדולים. הם מתחילים מדברים קטנים בכל יום ומחכים להרגיש שהמעשים שלהם יוצרים פאזל גדול, ושהחלקים של הפאזל יוצרים להם את הדרך אל המקום שבו כל אחד מהם יכול להגשים את עצמו.
הם לא משחקים, לא נסחפים עם הזרם, לא מקטרים ולא נשברים.
אלה הטיפוסים שיעשו היום את מה שעשוי להיות הכותרת הפיקנטית של מחר. לאנשים כאלה אין צורך במסכות, רעשנים, טלפון ממוקדי הגרלות או חיוך מזויף ממנהל הבנק . הם עושים רק מה שהם חושבים שהם צריכים לעשות, ואינם נותנים לאף אחד להכריח אותם לעשות יותר מזה. הם לא צריכים שיקראו להם בשמות, ינתחו אותם באוניברסיטה או יעשו להם לייק. הם כבר עושים לעצמם. הם מאושרים.
