הקדמה
20 שנה התכוננתי לרגע הזה, ובתוך 20 יום רוב הספר נכתב.
בתהליך כתיבת הספר קראתי שוב ושוב את כל היומנים שכתבתי מ־1997, כאשר עֹמר אל־קבץ ואני הפכנו לזוג (וגם נפרדנו, ואז חזרנו להיות בקשר...), ועד היום. בחרתי קטעים המתייחסים לתהליך ההתמודדות שלי בעקבות נפילתו של עֹמר ב־28.2.99 בפעילות מבצעית בלבנון, בהיותו בן 22. במהלך השנתיים האחרונות לחייו היינו בקשר.
משפחת אל־קבץ, אבי וחיה, הוריו של עֹמר, ואני ממשיכים להיות בקשר קרוב עד היום. חיה היא דמות משמעותית עבורי, וככל שעברו השנים מצאתי את עצמי מתייעצת איתה בצמתים הרי גורל בחיי. בכל פעם מחדש שמחתי על שבחרתי להתקשר אליה, לשתף אותה, ודבריה המשיכו ללוות אותי בשבילים שבחרתי לצעוד בהם. האמון של חיה בי מרגש אותי, ובלעדיו לא הייתי מגיעה לכתיבת ספר זה.
החלק הראשון של הספר מספר את סיפור ההיכרות שלי ושל עֹמר, ומתאר את רגשות העצב והכאב החזקים בשנה הראשונה לאחר שנהרג – 1999 (ועל כך אכתוב בפרק 1), שחלקם המשיכו ללוות אותי גם בטיולים בארץ ובחו"ל (ועל כך אספר בפרק 2).
פרק 3 מתחיל ב־2002, אז התקבלתי ללימודי עבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון בנגב, ועברתי לגור בבאר שבע. כעבור שנתיים הכרתי את צביקה, בן זוגי. ב־2007 התחתנו, ונולדו לנו שלושה בנים ודוקטורט, ובמקביל בנינו את ביתנו הפיזי והרגשי בקיבוץ שובל. רק בשלב הזה, כנראה, יכולתי להרשות לעצמי להתחיל להתבונן פנימה, ולהכיר בגודל ובעומק החוויה הרגשית שחוויתי. להבין אט־אט, צעד אחר צעד, ולבסוף בטלטלה מורכבת – מה עבר עלי. כך זכיתי לעבור תהליך גילוי, טיפול והחלמה, שעליו אספר בפרק 4.
בחלקו השני של הספר ישנו ניתוח של תהליך ההתמודדות שלי מנקודת מבט מקצועית, שנבנתה במהלך כ־17 שנים החל בלימודי התואר הראשון, שנים שבהן המשכתי ללמוד, ללמד, לטפל, להדריך, להתבונן ולחקור.
הרצון לפרוץ את הגבולות האישיים, החברתיים והמקצועיים מקנן ומתקיים בי מזה חודשים רבים. השאלה המטרידה ואפילו החותכת בבשר: האם אני מספיק טובה במה שאני עושה? טוב, אז יש לי מה לתת לעולם וכל הכבוד לי על כל מה שעשיתי ושהגעתי עד הלום, אבל... האם הסיפור שלי יכול לפרוץ את גבולות הסיפור האישי ולתרום להתמודדות של אנשים אחרים?
לאחר התלבטויות וחיבוטים רבים הגעתי למסקנה שכן. פשוט ככה. לכמה אנשים? זו שאלה שרק הזמן ייתן עליה את התשובה, הזמן והרצון של מי שיקרא להמשיך להעביר הלאה לבני משפחה, לחברים, לסטודנטים ולקולגות. הינה אני כאן לפניכם, אוחזת מבחירה בחבל התקווה, יוצאת אל האור.
אולי יהיו רגעים שכקוראים לא תבינו בדיוק איפה אתם ואיפה אני, ובכל זאת, אני מקווה שיצר הסקרנות בתוספת אמונה ותקווה, יובילו אתכם להמשיך לקרוא. לכל היותר תמיד תוכלו לכתוב או להתקשר אלי בסוף הקריאה, מבטיחה לענות, באמפתיה רבה.
פתח דבר
לכולנו יש ימים שקשה לנו בהם, רגעי משבר שהם חלק טבעי ממעגל החיים, התקדמות, שלב בחיים, הילד עולה לכיתה א', סבתא קרובה שנפטרה. לעיתים רגעי המשבר נובעים מהתמודדות עם מצב ביטחוני ואזעקות מבהילות. לפעמים דברים שבלי סיבה נראית לעין מערערים משהו ביציבות הפנימית שלנו, ואנחנו לא יודעים איך לחזור למצב הקודם.
מה קורה לנו בכל הרגעים הללו? מה הן דרכי ההתמודדות של כל אחד ואחת מאיתנו ומה ההשלכות, היתרונות והחסרונות של כל דפוס התמודדות?
בחרתי להציג נרטיב עצמי תחום, כפי שמגדירה זאת גבריאלה ספקטור־מרזל בפרק בספר "פדגוגיה נרטיבית", הנוגע לתהליך ההתמודדות שלי במשך 20 השנים האחרונות עם האובדן של עֹמר.
נרטיב עצמי תחום מושתת על היסטוריית החיים של המסַפר והוא מתבסס בדרך כלל על פרק או ציר מסוים בחייו. הוא מאפשר לאדם, למספר, לבנות את סיפורו האישי בחופשיות. בספר מופיעות גם נגיעות הוליסטיות המתייחסות לסיפור חיי השלם, היות שאחת השאלות המעניינות בעיניי היא כיצד תהליך ההתמודדות שחוויתי בעקבות נפילתו של עמר משפיע ומהדהד לאורך השנים מאז ובהווה.
את הסיפור, הנרטיב, האישי שלי, כתבתי בעזרת קטעים נבחרים מיומנים שכתבתי במשך 20 השנים שעברו מאז, המתארים את דרך ההתמודדות הארוכה שעברתי ואת תהליך הגילוי, הטיפול וההחלמה, ובהם שילבתי מחשבות ותובנות בדיעבד.
בדרך כלל, במאמרים שמציגים תיאורי מקרה, תיאור המקרה הוא דוגמה לתהליך טיפולי של מטופל, ומטרתו להמחיש ולהדגים את התאוריה הטיפולית שעמדה בבסיס הטיפול. המטופל הוא דוגמה שבעזרתה הקוראים יוכלו להבין טוב יותר את המושגים התאורטיים הספציפיים ואת התאוריה הרחבה, שהיא העיקר. אפשר לומר שבני אדם נעשים דוגמה לתאוריה. אולם בני אדם אינם תיאור מקרה וסיפורם הוא אישי, הוא סיפור חיים.
הכתיבה בספר זה מתמקדת באדם ולא בתאוריה כדי לאפשר להתמודדות של האדם עצמו להיות במרכז תשומת הלב; להפנות את הזרקור אל הסיפור האישי המאפשר הצצה לנפש אחת, בתקווה שקריאת סיפור חיים הנפרס על פני 20 שנה תעורר גם בקוראים, ולו לרגע קט, את הבנת החשיבות של העצירה, ההקשבה וההתבוננות פנימה ברגשות ובמחשבות ובהשפעותיהם על דפוסי התנהגות.
יש חידוש בדרך הכתיבה שבה איש המקצוע הוא המטופל, המביא את סיפורו אל קדמת הבמה בגוף ראשון. יש סיבה לבחירה הלא־שגרתית, להבאת הדברים בקול אישי נאמן למקור ולרגעי האמת. זו דרכי לומר שהחומר הגולמי אינו הדוגמה אלא העיקר. כדבריה של רחל שפירא, "כאילו הפגיעות עצמה היא סוג של כוח".
הפחד שאולי לא יבינו אותי במדויק עלול למנוע מלשתף אחרים. כשמשחררים את הרצון שיבינו בדיוק את מה שהתכוונו – אפשר להתחיל לשתף, לדבר. מתוך השיתוף ייתכן שנגלה שאנחנו לא לבד, ומה שקורה לנו עובר גם על אחרים, בדרך זו או אחרת. זו הסיבה שהניעה אותי להוציא לאור את הסיפור האישי שלי.
לבסוף, ברצוני להדגיש את חשיבות הגילוי. בסיפור שעומד במרכז ספר זה, הגילוי שלי הוא ההבנה שעלי לעצור ולעזור לעצמי, לטפל במצב ולהוביל לשינוי מסוים. בסיפור שלי, לאחר שעצרתי כדי לעזור לעצמי, גיליתי במהלך הטיפול שעם השנים חלק מההצפה הרגשית נבעה מהזדהות עם רגשות של אחרים. תובנות מסוג זה עושות סדר בים הסוער של הרגשות. אחרי שמסדרים ומארגנים שוב ושוב, הים נרגע מעט ואפשר להבין מה במצב הפנימי, המנטאלי, שלי מוביל ומשפיע עלי ועל ההתנהגות שלי, וממנו אני יכולה ללמוד גם על חיי בכלל.
אני מקווה שהדרך שעברתי תהיה השראה לאחרים.
מיכל, 2019
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
23.2.2019
כבר הרבה זמן אני משחקת בראשי עם הרעיון לכתוב ספר על תהליך ההתמודדות שעברתי. לו רק הייתה לי מקלדת מובנית בראש, כנראה כבר היו כמה ספרים שלי אי שם בחוץ... בחודש האחרון קרו כמה דברים שהתניעו את תחילת הכתיבה.
לפני כחודש אמרתי לעצמי שאני מתכוונת לכתוב את הספר, אבל השאלה הגדולה – איך להתחיל? באחד הלילות, במחשבות והרהורים לקראת שינה, פתאום עלתה תשובה ברורה ופשוטה: פשוט להתחיל מההתחלה, סיפור אהבה בין בחור לבחורה. איך הם הכירו, מבט ראשון בעיניים ונשיקה ראשונה.
יוני 1997, כיתה י"ב
אני בצוות ההדרכה של שכבת ט' ב"צופים" ברחובות. הגענו עם חניכי שכבה ט' לגני יהושע בתל אביב בשישי אחר הצהריים, כדי לארגן את המקום ולהכין אותו לקראת הגעת כל חניכי השבט למחרת בבוקר ליום שני"ר (שבט נבטי יהודה רחובות) – תחנות מאתגרות ופעילויות הנאה וגיבוש. עבדנו, הכנו ארוחת ערב לכולם, והגיע הערב. ואחריו הלילה. עֹמר הצטרף כמאבטח מלווה. התחלנו לדבר. במשך כמה שעות עברנו מספסל לספסל בגני יהושע, דיברנו המון, אולי יותר משדיברנו אי פעם מאז. היה ממש כיף, אווירה טובה של קִרבה והבנה וצחוקים משותפים.
תוך כדי, מדי פעם חשבתי לעצמי, במיוחד ברגע קט של מבט חודר בעיניים – האם יש סיכוי שעֹמר אל־קבץ מעוניין בי? ככל שהתקדם הערב הבנתי שהתשובה לשאלה זו היא חיובית. פלא. בשעה מאוד מאוחרת בלילה, או מוקדמת במיוחד לפנות בוקר, באחד המעברים בין הספסלים לשיפורי מיקום וקצת תנועה והליכה, ברגע שהתרוממנו לעמידה עֹמר חיבק אותי, התקרב פנים מול פנים ("פגישה באמצע החיים") והתנשקנו, נשיקה ראשונה מדהימה. זוכרת עד היום את המבט בעיניים מייד אחרי, את החיוך וההתרגשות בתוכי.
למחרת הייתה לעֹמר רגילה מהצבא. שבוע שלם היינו יחד. "כבר שבוע כמו גן עדן מסוכן לנו כל כך..." ביום שני יצאנו יחד לסרט בקולנוע. אני זוכרת את עצמי יוצאת מהבית, לבושה במכנסיים בצבע ורוד עתיק וגופייה שחורה, יורדת במדרגות, פרפורי התרגשות, עֹמר מגיע לאסוף אותי ברכב "שטח", רכב השכרה מהעבודה של אבא שלו, ומחייך א ל י את החיוך שלו. מה עוד צריך באותו הרגע?
בחמישי בערב נסענו צפונה, עם אותו רכב 'שטח', שלפי עֹמר יכול להגיע לכל מקום כמעט, לראות זריחה מצוק הארבל. לקראת הנסיעה חזרה, נחים על גבי מחצלת פרוסה בצל מתחת לעץ. פתאום עֹמר מסתובב אלי ואומר לי משהו לא כל כך ברור. אני מביטה בו בעיניים שואלות והוא ממשיך ואומר לי לראשונה: "במילים אחרות, אני אוהב אותך, ילדה שלי". רגע של אושר שנצרב.
מעניין למה סיפור האהבה שרציתי לכתוב פחות זורם לי ממה שציפיתי. אולי כי מוזר לכתוב סיפור אהבה שהגיבורה שלו היא אני והגיבור מת. לא כך דמיינתי את אהבת נעוריי...
מכיתה ד' כתבתי יומן לעצמי, מחברות על גבי מחברות. מי היה מאמין שחלק מהמילים שכתבתי באותן מחברות יתגבשו יחד למילים בתוך ספר.
4.12.1997
... הגעתי למסקנה שאחד הדברים שטובים בלקרוא ספר (חוץ מהכיף ומה שזה מלמד אותך) שזה פשוט גורם לך לחשוב על הספר ולא על עצמך, והרבה פעמים זה טוב, אפילו טוב מאוד!!!
אולי כך תרגישו במהלך קריאת הספר: תהיו איתי, תלוו אותי, את מיכל בת ה־39 שמשתדלת להתבונן בעיניים פקוחות לרווחה במיכל בת ה19 שהולכת וגדלה... מי יודע, יתכן שנזכה להיות זה לזה החוויה המתקנת, ולפחות למשך הקריאה בדפי הספר לא נרגיש לבד.
19.11.1998
ידיד קרוב של דנה, חברה שלי, נהרג בלבנון. התפוצץ על מטען עם עוד שני חיילים. ביקשתי אישור מהאחראית עלי בצבא וחזרתי הביתה. באנו אליה באותו הערב. בהתחלה הרגשתי קצת בלי קשר, שאולי לא היה טעם שבכלל חזרתי, כי הרי באתי בשבילה ובקושי הייתי איתה. אבל האמת היא ששווה שחזרתי ולו בשביל השיחה הדי קצרה שהייתה לנו על מה שקרה ועל איך היא מרגישה. זה היה בדיוק כמו בקטע מטקס יום הזיכרון. היא אמרה שזה כאילו לא אמיתי, ושבעוד חודש הוא פתאום ייכנס לחדר עם החיוך שלו ויגיד שהכול היה בצחוק, בכאילו. טוב, איך אפשר לקלוט שמישהו פתאום מת ולא יחזור יותר, אף פעם?
עברו רק שלושה וחצי חודשים עד שהשאלה פגשה אותי כל כך מקרוב.
12.2.1999
... נפגשתי עם עֹמר, הוא בא אלי לחיפה עם האוטו והיה כזה מקסים, חיכה לי למחרת ביום שישי כשהדרכתי, ואז נסענו יחד לרחובות. ובכלל בשבועיים–שלושה האחרונים נפגשנו כמעט כל שבוע והיה ממש כיף. היו לו יציאות רציניות לגבי זוגיות ואני כל הזמן שמרתי על ניטרליות...
אני זוכרת שאכלנו ארוחת ערב בחיפה עם הבנות שגרו איתי בדירת מורות חיילות, שם שירתנו בצבא כמדריכות טיולים בבית ספר שדה כרמל וחוף. עֹמר קנה גלידה לקינוח. שבועות אחר כך פתחתי את המקפיא וגיליתי שהיא עוד שם, גם כשהוא כבר לא היה.
