"יא בינתי... " 7.10.1972
יא בינתי, כך סבתא, שהייתה אלכימאית מבטן ולידה... ועליה השלום והברכה, קראה לי.
רִבְקֵה, עם צֵירֵה.. וברק בעיניים. 'יא בינתי', קראה לי... וחייכה חיוך, בלי שיניים.
וכל פעם... שקראה לי כך, הפכה בי חומות עצבות, לאבקה של זהב.
ועוד הייתה מוסיפה, בערבית ועברית יחד...
אִינְתִי ג'וֹעָנה יַא בִּינְתִי? מה להכין לך לאכול?
ועוד לפני שהספקתי לענות, הייתה מוציאה גוש גבינה לבן, קשה, מלוח ועגול וחותכת ממנו שתי פרוסות עבות.
פרוסה אחת לי ופרוסה אחת לה.
תאכלי, תאכלי... יַא בִּינְתִי. אוכל זה כמו חיבוק לנשמה.
מרכך את הצרות ומסלק את שממה.
מִן סַאפַאת... הייתה מוסיפה, בערבית מתובלת.
שוב נסעת סבתא?
זה לא אני... זו הרוח של צפת קוראת לי לבוא. היא לוקחת אותי על כנפיה.
תאמיני לי, יא בינתי, זה לא אני.
פעם בחודש היא קוראת לי, מעירה אותי בלילה, נכנסת לי לחדרי הלב, לחלומות הכי עמוקים, שולחת לי סימנים, מזכירה לי ריחות ישנים.. ולא מרפה ממני, עד שאבוא.
לצפת?
כן, לִצְפַת, לְסָאפָאת... לסמטאות, לריחות, להרים, לבתים, לטעמים, לאנשים.
אבל קודם, אני ח י י ב ת לעבור בשוק של טבריה, דרך עזרא וכהן התוניסאי... וחס וחלילה, אם אשכח את משה חצי לירה... ומאיר בעל האש. לכל אחד, אני מגיעה באופן אישי ולוקחת ממנו הזמנה.
את נוסעת לצפת רִבְקֵה?.. מתי?... סחה, סחטיין!... היו שמחים לקראתה.
בחייאת רִבְקֵה, תביאי ג'יבּנֶה צפתית בשביל אשתי.. ואת הלאבּנֶה המיוחדת של קדוש... ואת הזעתר הטעים שהבאת איתך בפעם שעברה... ואל תשכחי גם את הסוּמַק מדרעי בר יוחאי.
אהההה, יא רבקה, ולי תביאי לי את הזיתים הדפוקים משלום בן שלום ושקית במיה ממוסא המועלם.
הלווו, הייתה עוצרת אותם. צפת זו צפת וטבריה זו טבריה! זה שאני נחמדה אליכם, לא אומר שאביא לכם את כל מה שאתם מבקשים!... אבל בשביל הטבריינים אשתדל. הייתה מתרככת.
וכך, פעם בחודש, אחרי שהייתה עוברת דוכן, דוכן, ולוקחת הזמנה אישית כמו סוחרת מיומנת!!... הייתה מתמסרת כל כולה, לרוח שנשאה אותה, על כנפיה, לצפת.
פעם בחודש, הגיעה למאיר קדוש, הגבן.
לאותו מאיר, שהכירה מימי ילדותה. ולא רק אותו הכירה, אלא, כל אבן ואבן, כל בור ומסתור כל עץ שפרח וכל סמטה, בדרך אליו.
בעיר העתיקה של צפת, היא נולדה. הבת הצעירה מבין אחיותיה וכמעט האחרונה, מבין אחיה... אולי דווקא בגלל זה, אמה, רַחְמֵה, הייתה סומכת אך ורק עליה ושולחת אותה דרך סמטאות העיר, אל המחלבה, של קדוש הגבן, להביא לה חתיכת ג'יבּנֶה.
" שָׁאַפֶתְּ ג'יבּנֶה ספדיה בשביל הנשמה" (חתיכת גבינה צפתית בשביל הנשמה).
כך הייתה מבקשת שתביא לה.
ורִבְקֵה, ילדה צנומה, עם צמות ארוכות, הייתה רצה בזריזות, בין בתי האבן וקירות מטויחים שנצבעו בתכול, עוברת דרך סוכות הגפנים בחצרות הבתים, דרך בארות המים, דרך הסמטאות, אוספת אל ליבה, צלילי כינור, מלקטת מנגינות, שירה ותפילות... ומגיעה עד למחלבת העיזים, בכדי להביא לאמא שלה חתיכת גבינה, בשביל הנשמה.
יחיאל קדוש, איש רחב ובעל ידיים ענקיות, ידע בדיוק איזה גבינה היא רוצה.
'צמות'... היה קורא לה... את יודעת בת כמה הגבינה הזו היום?...
בת שבועיים? ... הייתה עונה הילדה הצנומה עם הצמות
לא... איזה שבועיים?... הרבה יותר משבועיים ואפילו יותר מחודשיים.. היה צוחק, צחוק מתגלגל כרעם וחושף מתחת לשפם, שיניים לבנות להפליא.
מאירררר, היה קורא יחיאל בקול עבה, לבן שלו, בוא תלמד קצת נימוסים ותגיד שלום לצמות.
בינתיים, עם סכין ברזל כבדה שרק אצבעות עבות כמו שלו, יכלו להחזיק, היה חותך משולש גדול ומניח אותו על כף אחת של המאזניים לשקילה. על הכף השנייה, מניח משקולת ברזל קטנה ועוד אחת קטנה יותר. בודק מה המשקל.. ואז עוטף את משולש הגבינה הקשה, עם נייר עטיפה חום, רושם עליו את המחיר בטוש שחור, קושר הכול בחבל דק לבן... ושולח את 'צמות' עם דרישת שלום לאמא שלה.
את הדרך חזרה, הייתה עושה 'צמות' בזהירות רבה. שמא, לא תיפול הגבינה מידיה הקטנות, כי, אמא רַחְמֵה דרעי, בת העיר צפת, בת חנה, בת רַחְמונה, בת חנונה, בת מריומה, (שכולן נולדו בצפת), זקוקה לה, "בשביל הנשמה".
בבית, הייתה הולכת ישר אל המרתף, מחפשת את האבן הקרירה, שבלטה מהקיר, מניחה בעדינות את החבילה העטופה בנייר חום, כאילו היה זה אוצר יקר... והולכת להציץ במטבח.
במטבח, שקקו החיים! אוהו... כמה שקקו ושקשקו....
במטבח, התבשלו הסודות הכי כמוסים, תפחו הבצקים, נאפו הלחמים, נרקחו הריבות, בושלו תבשילים ובעבעו השיקויים... והכי חשוב, במטבח הקטן והצפוף, נרפאו אנשים!!
גלים של ריח חריף הגיעו אל אפה הקטן והציתו סקרנות אינסוף. שעות הייתה יכולה להתבונן במרקחות שאמה הייתה רוקחת מעשבים, הופכת למשחות. כך גם הייתה מתבוננת על הזרעים הצבעוניים, שאמה רַחְמֵה, הייתה טוחנת, עם מכתש ועלי ועושה מהם אבקה לתרופה. גם על הענבים שהתכווצו מיום ליום והפכו לצימוקים. אך במיוחד אהבה להביט, על השורשים היבשים, שהמתינו בשקט על המדף והזמינו את הדמיון העשיר שלה, לעוף למרחקים, אל ארץ יצורי האדמה החדשה.
מאחורי גבה של רַחְמֵה, הייתה 'צמות', עולה על שרפרף עץ מתנדנד, מורידה כמה שורשים, מסדרת אותם בחצי גורן, מעמידה אותם על רגליהם או על ראשם כאילו היו דמויות אנושיות... ומספרת להם בחשיבות רבה, שהם כאן בשליחות אמא אדמה!!
ואז מכריזה בקול רציני ביותר - ברוכים הבאים, יצורי הבטן.
אם עדיין לא הבנתם, הגעתם לכאן, למשימת ריפוי חשובה ביותר.
אני מכתירה אתכם, להיות שומרי הסף ומזכירה לכם, את כוחות העל, שקיימים בכם.
שנים על גבי שנים, ינקתם חלב אדמה, שנים על גבי שנים ספגתם מי מעיינות, שנים למדתם את הצלילים והתפילות, עד שנטמעו בכם כוחות ריפוי הכול יכולות!
לכן, אתם שומרי הדרך והערך, לכן אתם המרפאים הגדולים ושליחי הטבע. לכן, אתם שורשי היקום, של ארץ יצורי השפע ואמא אדמה.
אחרי שהרגישה שכל השורשים קשובים למילותיה, ומסורים להנחיותיה, הייתה לוקחת גבעול של מרווה, או גרניום, שהיה במטבח, תולשת ממנו כמה עלים, מניחה אותם כמו כובע רחב שוליים, על השורשים ועם ענף רוזמרין ארוך, מכתירה אותם למרפאי-על מבטן ולידה.
'צמות' הפכה למספרת הסיפורים, הטובה ביותר במשפחה. הסיפורים שלה הובילו את כולם, דרך שבילים נסתרים, למחוזות מוחשיים ואפשריים, עד שלא תמיד, אפשר היה, לדעת אם אמת הם, או פרי דמיונה. אם מציאות הם, או אשליה.
לתשעת אחיה ואחיותיה, זה ממש לא היה משנה, כי כל ערב היו מתאספים סביבה, לאור הנר שריקד והפך את הקירות לתפאורה חיה ופועמת, לסיפוריה המרתקים.
כל ערב, היא הייתה לוחשת ורוקמת סיפורים מבטן האדמה, עם ענפי זית ומיני שורשים, שהיו חלק מהשחקנים בסיפורים.
על גג העולם
סבתא, באמת הרוח "נושאת אותך על כנפיה" לצפת?.... שאלתי אותה פעם, בתמימות של ילדה.
במקום לענות לי, הניחה אצבע על פיה ועצמה את העיניים... שששש... לחשה לי. תקשיבי.
תקשיבי לרוח הגדולה.
לפעמים, אפשר לשמוע אותה...
לפעמים אפשר להרגיש אותה...
ולפעמים, אפשר אפילו גם להריח אותה.
איך?.... שאלתי בעיניים עצומות
דרך פעימות הלב... ענתה בקול רך מהרגיל.
דרך הדמיון המתנגן בתוכך.
וברגע שאת מרשה לזה לקרות... זה קורה!
הלב מתחיל לפעום בקצב אחר. מיתרי הנשמה מתחילים לנוע... וקשת הרגשות פורטת על הכינור. לפעמים, אפילו פעמונים מתחילים לנוע ברוח ... ולהזכיר געגוע או תמונות, סמלים וצורות.
אף פעם לא שמעתי אותה מדברת כך!... פתחתי חצי עין והצצתי עליה.
היא עמדה מולי, היינו כבר (כמעט) באותו הגובה. עיניים מול עיניים, לב מול לב.
היא נראתה מוארת מתמיד. עיניה היו עצומות והאישונים מתחת לעפעפיים זזו במהירות. כאילו העיניים, ראו את כל מה שסיפרה, דרך מסך פנימי ואישי, משלה.
עצמתי את עיני שלי וניסיתי לדמיין, את מה שהיא תיארה, במילים.
דעי לך ילדה, שאני מכשפה טובה, בת מכשפה טובה, בת מכשפה טובה. גם אמא שלך. גם את. וגם מי שתבוא אחרייך. כולנו מחוברות לרוח הגדולה, המרפאת, בכוח האהבה. לכולנו יש יכולות של ריפוי. כל אחת, בדרכה המיוחדת שלה, דרך המתנות שלה, דרך הכישרון שלה, דרך הגוון שלה, דרך החיבור להדרכה הגבוהה שלה.
את מצליחה להרגיש את הרוח הגדולה, יא בינתי?... שאלה
כי מה שאני מלמדת אותך עכשיו, לא מלמדים באף בית ספר!
רק "בַּיוּנִיבֶרְסִיטָה של החיים!
הקול של סבתא היה כל כך מתוק ורגוע, עד שלא התאפקתי והצצתי עליה שוב.
באותו הרגע, באותה השנייה, היא באמת הייתה יפה מתמיד...
אבל אז, בבת אחת, פקחה את העיניים, הביטה בי, הסתובבה, פנתה לעבר המטבח, פתחה את המקרר, הוציאה גוש לבן, לקחה סכין ענקית וחתכה שני משולשים.
בכל משולש, נעצה מזלג ארוך שיניים. הדליקה את הכיריים, הניחה מעל הלהבה את שני משולשי הגבינה, סובבה קלות עד שנצרבו ובעבעו מעט בפינות... ולקחה שאיפה עמוקה.
את מריחה?
בטח מריחה!.. אפשר היה, שלא להריח?
ריח של גבינה צפתית מותכת, נצרב באפי וגם בתוך הקירות.
ריח של אהבה, שנחרט ונצרב על קירות חדרי הלב.
זהו... עכשיו, אפשר לשבת על 'גג העולם'.. אמרה וחייכה.
'גג העולם', היה, המקום האולטימטיבי לסיפורי אלף לילה ולילה והיום יום, של פעם.
'גג העולם', התחיל, בדיוק במקום בו נגמרו המדרגות... ורגע לפני "שהתחיל" הבית.
פודסט מרובע, בגודל מטר על מטר, שהתאים בדיוק לכיסא נוח, נמוך, צנוע, פשוט, מאלומיניום, עליו הייתה יושבת סבתא ורוקמת תוכניות.
מאותו הכיסא, אפשר היה להשקיף על הרחוב, לראות שכנים או סתם עוברי אורח, לדבר איתם, לצחוק ולפעמים גם לצחוק עליהם... מאהבה... רק מאהבה!
"מידי פעם, מותר"...הייתה קורצת לי.. "זה צחוק של אהבה... וצחוק של אהבה עושה "קוֹסְמוֹטוֹלוֹגְיָה" בגוף... מפזר בו שמחה, כמו אדוות במים, מותח את הפנים ומנצנץ את זגוגיות העיניים... והכי חשוב יא בינתי... מרחיק את השדים והמפלצות, מהמחשבות!"
קוֹסְמוֹטוֹלוֹגְיָה או לא... כשישבנו אני וסבתא, על גג העולם, צחקנו צחוק מהלב. צחוק של שמחה אמיתית, שהדהד עד השורשים העמוקים של הנשמה וניקה מהכבד והכליות, את כל האבק המיותר, שנדבק בהם.
ברגעים הללו, לא היו מחשבות. לא היו שדים. ולא היו מפלצות.
הייתה רק אהבה, כבוד וקרבה.
אז מה קרה? שואלת אותי סבתא... הם שוב רבו, אמא ואבא, שלך?
כן. אני עונה. כשהם רבים, זה רע להיות בבית.
מַגְ'נוּנִים... הייתה קורצת לי סבתא.
האהבה שלהם כל כך חזקה ,אבל, לדבר הם לא יודעים.
כשהיו רבים, הייתי לוקחת את האחים שלי לחדר, סוגרת את הדלת. מספרת להם סיפור או שיר. ומנסה להגן עליהם.
אחרי שהיו נרגעות הרוחות בבית, הייתי בורחת לסבתא. לגג העולם, הוא היה, המפלט שלי ושלה. וסבתא הייתה יודעת לחבק, להכיל ובעיקר להצחיק אותי.
אני לא אתנהג כך, כשאהיה גדולה.
אני בטוחה בזה.
אז, עדיין לא ידעתי זאת, אך, המסע אל היעוד שלי, התחיל כבר אז, בבית אמא ואבא, במיוחד, כשהיו רבים, בקולי קולות. וצלחות היו עפות באוויר בליווי, צעקות שנשלחו מקיר לקיר.
עדיין לא ידעתי זאת, אז. אבל, המלחמה שלהם, יצרה את השלום שבי.
ככה זה, דווקא, סיפור חיינו, המאתגר, הפחות נוח, מוביל אותנו, למסע חיים.
ובמסע החיים, יהיו כמה שבילים ונתיבים.
השביל אותו נבחר, יהפוך לנתיב המשמעותי ביותר, בדרך.
כאשר נבחר שביל, מתוך פשרה וויתור, הוא יהיה, אולי נוח. אך עלול להפוך אותנו, "לנכים".
כאשר נבחר בשביל מאתגר, המטפס מעלה, הוא יהפוך אותנו למנחים. למובילים. למשפיעים.
דווקא, דרך הקושי, דרך האתגר, נכיר בערך שלנו. ונגלה את עץ העוצמה, להתפתחות הנשמה.
כך לא אתנהג כשיהיו לי ילדים, הייתי מכריזה.
זוגיות ושלום בין אנשים, יש לשמור, דרך, שיח ותקשורת.
ההורים שלי לא ידעו לדבר האחד עם השני. הם לא ידעו לדבר עם עצמם.
הייתי מגשרת ועושה שלום, מגיל צעיר. ואולי בשל כך, בחרתי בהם כהורים, כדי שהם יציתו את היעוד והשליחות שלי.
אני רואה אותך בנשמה.. והיא יפה!
הייתה אומרת לי סבתא. זה היה עמוק ונוגע. הבנתי בדיוק למה התכוונה.
היא תמיד שמחה לבואי וקיבלה את העצבות שלי, בהכלה ובאהבה.
הייתה לה אוזן קשבת ונשמה של יוצרת יש מאין. ובמיוחד, מספרת סיפורי חיים.
החיים הם "יוניברסיטה" ענקית. הייתה אומרת לי, שוב ושוב.
החיים, כמו יער אינסופי של עצי עוצמה והתפתחות. הם כמו גלגל ענק, של התבוננות.
כל פעם, שתתבונני על החוויה מזווית אחרת. תגלי תובנות אחרות ותצחקי.
וצחוק, יא בינתי... עושה "קוסמוטולוגיה" בגוף ובנפש.
לכן, אצל סבתא, הכל היה מתגמד ומקבל פרופורציה אחרת.
אולי בזכות הקוסמוטולגיה.
בישיבות המיוחדות שלנו, על גג העולם, הייתה סבתא, מרשה לי לפרום את צמותיה, לפזר את שיערה האפור ולהברישו במברשת רכה.
דקות ארוכות הייתה שותקת, עוצמת עיניים ומתמסרת...
רק אחרי ששתקה מספיק, הייתה נאנחת עמוקות, לוקחת אוויר... ואומרת...
"את יודעת, יא בינתי, הגעתי לטבריה על חמור אפור. לא לבן... אפור!"
זה מה שחשוב לך להגיד אחרי כל השקט הזה?... שהחמור היה אפור ולא לבן?... הייתי צוחקת ושואלת אותה
"כן!" הייתה אומרת.
למה סבתא? מה חשוב בזה שהוא היה אפור ולא לבן?
"ככה!... כי אולי, לא רציתי לעזוב את צפת. וכשעזבתי אותה, הרגשתי בלב, כמו שמיים אפורים. שלשה ימים לקח לנו לרדת מצפת לטבריה... "
החלפתי את המברשת במסרק ובעזרתו, עשיתי לה, שביל ישר ומדויק, מקודקוד הראש עד למטה. חציתי את שערה האפור לשני חלקים. ומכל חלק, קלעתי צמה ארוכה, אחת בכל צד. את שתי הצמות, העליתי למעלה, ליפפתי אחת על השנייה, כמו כתר. והצצתי שוב לעברה.
עכשיו את הכי יפה בעולם סבתא! אמרתי... וסבתא התפקעה מצחוק.
'צמות' היה קורא לי יחיאל... 'צמות'
החברות שלי בצפת גילו זאת והתחילו גם הן, לקרוא לי כך... עד שעזבנו את צפת.
אז למה באמת עזבתם את צפת?
"בשביל הנשמה" אמרה...
גם זה היה בשביל הנשמה?.. חייכתי..
"לא! ... בעצם זה היה בשביל סבא שלך! "
סבא שלך, חיים, אללה ירחמו, לא דיבר הרבה, לא ביקש הרבה, לא צחק הרבה ולא אכל הרבה. אבל, על טבריה, הוא לא הפסיק לחשוב ולדבר.
כל הזמן, חזר ואמר, שאם נגור בטבריה, יבואו עלינו המזל והברכה.
הוא לא ויתר, הסבא שלך! התעקש כמו פרד, עד שלא הייתה לי ברירה והסכמתי.
בטבריה, תהיה פרנסה טובה... אמר. בטבריה, השוק פורח יותר. בטבריה יש "חמאם" וכנרת מלאה במים... ומים זה שפע!... ושפע זו ברכה!
גם רַחְמֵה, אמא שלי, הסכימה אתו ודחקה בי, לעזוב את צפת, לטובת טבריה.
אז... אני, יא בינתי... מה היה לי להגיד?
"כל גדולי הדור כבר נמצאים בטבריה", הצהירה בפניה רַחְמֵה בקולי קולות.
"רבי עקיבא... רבי חייא... רבי יוחנן בן זכאי... רבי מאיר בעל הנס... וכמובן גם רבי משה בן מימון... נו, הרמב"ם.
כולם כבר בטבריה.
מתים!
אבל נשמתם עושה ניסים, ומקררת את העצבים של הטבריינים חמי המזג."
תדעי לך, שלרַבְּתָא סבתא שלך, רַחְמֵה, הייתה חוכמת לב ובטן, יותר, מחוכמת ראש. היא הייתה רופאה בלי התעודה של היוּנִיבֶרְסִיטָה. כולם ידעו זאת.
רק מלהסתכל על האדם, היא ידעה, איפה בנפש יש לו צרה... איפה בגוף, נתקעה לו המחלה. דרך העיניים שלה, היא הייתה רואה את החולשה של האדם, ויודעת איך לרפא אותו.
היא הייתה מכשפה טובה, סבתא רַבַּאיְיבָּא שלך. כך קראו לה, רַחְמֵה, בִּינְת חַנָּה, בִּינְת רַחֲמונָה, בִּינְת חַנונָּה, הַמְּכַשֵּׁפָה הַטּוֹבָה.
סָבְתָא רַבָּא, אומרים...
ניסיתי לתקן אותה, אך היא המשיכה לספר בשצף קצף...
"תדעי לך יא בינתי, שרַבְּתָא סבתא שלך, הייתה רוקחת שיקויים ומרפאה אנשים בעשבים. היא ידעה לרפא אנשים מכל הסוגים. אבל בעיקר, ריפאה את הצרות של הנשים. את כל הרפואות, יא בינתי, למדה מהחכמה הגדולה של רבי משה בן מימון. הרי הוא הרמב"ם.
דפים על גבי דפים, של כתב חרטומים, הייתה קוראת בשקיקה.
איגרות רמב"ם, קראה להם... ואותם הביאה, מצפת לטבריה, על חמור, במזוודה חומה.
היא האישה היחידה בצפת כולה, שלמדה את כתבי הרמב"ם, אבל בסתר!
גם בזוהר הקדוש של הָרַשְׁבִּ”י, למדה. אבל, בסתר שבהסתר. "כי הרי, כל מי שלומד בזוהר ניצל מטמטום הלב"... כך אמרה. "וכל מי שמתמיד בלימוד הרוח, עוד ועוד, יש בו את הכוח, להפוך, לב של אבן, לאור גדול."
"אז אם יש לבני האדם, את היכולת להתרחק מיצר הרע, מהמקטרגים ומהמקטרים ולעסוק באור, בריפוי ובהצלת נפשות... בזה אני אעסוק כל חיי, אפילו אם יהיה זה בסתר!"... כך אמרה לאמא שלה ולדודות שלה, שניסו להשתיק את הפה הגדול שלה ואת "שיגעון הקבלה והזוהר" שאחז בה.
רַחֲמָנָא לִצְלַן. ישמרנו השם, שום בצל, שום בצל... סתרו לעצמן.
תשתקי יא רחמה, בת חנה, בת רחמונה, היו משתיקות אותה הדודות... מה יגידו השכנים?... מה יגידו הרבנים? תעשי מה שאת עושה, אבל בשקט...
רחמה הייתה עוצמת עיניים, לוקחת נשימה... שותקת לרגע, מקשיבה... ומחייכת.
אלוהים איתי, הייתה עונה להן. וכשאלוהים איתי, אני לא מפחדת משום דבר.
והנה, אני אגלה לך סוד יא בינתי. במשפחה שלנו, יש כוחות של ריפוי, שעוברים מאחת לאחת, ככה, מסבתא רַבַּאיְיבָּא לסבתא, מסבתא לאמא, מאמא לבת.
כך גם רחמה קיבלה את הכוחות שלה מסבתא רבתא - רבתא, חנה. וסבתא חנה, מסבתא רחמונָּה. וסבתא רַחֲמונָה, מסבתא רבתא רבתא רבתא, חַנונָּה .
אך בשנים האלו, של פעם, אוי לאשה, שהייתה יודעת יותר מידי. אוי לאשה שהייתה מחצינה את כוחות הריפוי שלה... ואוי לאשה שלמדה קבלה.
לא נתנו לנשים ללמוד קבלה?.. שאלתי
חס וחלילה.
גם לגברים לא נתנו. רק למבוגרים! ורק למיוחדי הסגולה!
יחידי סגולה... אמרתי.
"סבתא רַבַּאיְיבָּא שלך הייתה מיוחדת וסגולה מסגול.
וכאשר הייתה מעניקה ברכה, הברכה הייתה מתגשמת ומתממשת.
היא הייתה מרפאה קוסמת ואפילו מכשפה טובה. ואת כל הסודות, החביאה בכיסים של הלב... ושל "המזוודה החומה."
אותה מזוודה חומה, שאיתה ירדה מצפת לטבריה.. על החמור?... שאלתי, ספק אמרתי.
כן, על חמור אפור ולא לבן.
נו, ספרי לי סבתא... בקשתי
פעם אחרת יא בינתי, אני עייפה עכשיו. העיניים שלי כואבות ועייפות.
אני אעצום אותם בשביל לתת להם לנוח קצת.. וגם את תנוחי, טוב?
בטח, תנוחי סבתא, הרגעתי אותה.
וכך, על גג העולם, סבתא עצמה עיניים ושתקה. למען האמת, השתיקה שלה, הייתה קצרה מידי, כי לא עברו כמה דקות והחל קונצרט נחירות, מהיכלי האופרה, המפוארים, של וינה.
קול רעם התגלגל במדרגות וטיפס בחזרה בהד גדול, קיפץ מטה בקצב סְטָקָטוֹ ואז טיפס שוב, במקצב קרשנדו ענק, מעלה.
קונצרט, שהבהיל את כל ציפורי וציפורות החצר, אשר עפו בבהלה, מצד לצד ולא הבינו מה הרעש הזה, שנשמע כאן פתאום.
לרגע אחד הקונצרט הפסיק. רבקה התיישבה. פתחה את העיניים, אך עיניה היו מעורפלות משהו. חצי סגורות, חצי פתוחות. היא קמה מהכיסא שלה על גג העולם והחלה להניע את הידיים שלה כאילו היא עושה משהו.
סבתא.. קראתי.. והיא לא ענתה. לקח לי כמה רגעים להבין, שהיא פועלת ומניעה את ידיה, מתוך שינה. אחר כך, צעדה כמה צעדים לתוך הבית, הסתובבה וחזרה בחזרה. התישבה על כיסא האלומיניום שלה, שעל גג העולם... ונשכבה בחזרה.
פניה היו רגועות. אישוניה זזו בעדינות מצד לצד. היא ישנה.
הלכה... אך עדיין ישנה.
לימים, קראתי על זה. סבתא הייתה חולת ירח. סהרורית. אך הסהרורית המוארת בתבל.
המזוודה החומה
7.10.1922
באחת הישיבות על גג העולם, סיפרה לי סבתא, שחודש לפני שעזבו את צפת, החליטה רחמה, האמא שלה, שצריך לצבוע את קירות הבית בכחול.
"על אחת וכמה, לפני הירידה לטבריה! היא הכריזה... כי חייבים לעשות מעשה.
במיוחד, נגד עין הרע וגם, בשביל להזמין את כל המלאכים הטובים, שיהיו לנו לעזר."
בתקופה הזו, צבעו הנשים, בצפת, את קירות הבית החיצוניים, בכחול. אפילו את החריצים, בין האבנים הגדולות, בחצרות הבתים, הן צבעו. אפילו את הסדקים בקירות, בתוך הבית ובחוץ, הקפידו לצבוע.
רחמה, הודיעה לילדים במשפחה, מהגדול עד לקטן, שהיא רותמת אותם למלאכת הצביעה.
את הסיד הלבן, שפכה, לתוך גיגית פח גדולה (פיילה). אליה הוסיפה אבקה כחולה. אבקה, אשר מכבסים איתה את הבגדים. וערבבה.
בהתחלה שפכה מעט אבקה וכאשר התחילה לערבב, הצבע התכול התגלה מתוך הסיד.
עוד, עוד... היינו צועקים לה, כולם בהתלהבות... תוסיפי עוד מהכחול.
ורחמה, הייתה מוסיפה, עוד גרגירים כחלחלים, מאבקת הכביסה, עד שהתקבל, צבע כחול, של שמיים. כל האחים שלי, היו מקבלים מברשת ודלי קטן, עם בלילת צבע והיו מתחילים במלאכה, עד שלקראת ערב, היה הבית, מקבל, גוון כחול עמוק ומיוחד.
אצל כולם, בשכונה, היו הקירות כחולים. אבל הגוון הכחול היחודי, נקבע, לפי כמות אבקת הכביסה, שהיו מכניסים לסיד הלבן.
בסוף היום, היה זה תפקידה של רבקה, לאסוף מכולם, את הבגדים, עם כתמי הצבע, להכניס אותם לגיגית אחרת, לכבס אותם במים נקיים ולתלות אותם על החבל.
בבוקר למחרת, כשהבוקר עלה, התגלה הבית בצפת, כשער וראי לשמיים הכחולים. והוכתר, כבית עם הצבע הכחול, היפה ביותר, בשכונה!
עכשיו אחרי שהמלאכים, איתנו ושערי שמיים פתוחים, הודיעה רחמה, אפשר להתחיל לארוז!!
שבועיים ימים לקח לנו לארוז את "הבית" בצפת, שבועיים סוערים, במיוחד...
המשיכה לספר לי, רבקה.
ועוד שלשה ימים, לקחת לנו לרדת מצפת לטבריה.
בשבועיים שלפני, נכחו באוויר רגשות של שמחה, עצב, כעס, פחד והתלהבות.
כולם התערבבו יחד והפכו לפקעת עצבים פועמת, שנגעה והדביקה את כל בני המשפחה.
קולות מתכת של סירי אלומיניום, נערמו אחד על השני. סדינים לבנים שכובסו והתעופפו ברוח על החבל. בגדים של כולנו, נערמו בערמות ונקשרו בבדים צבעוניים. צנצנות זכוכית בגדלים שונים, אבקות ומשחות שיצרו תמהיל של ריחות וגוונים.
הכול מהכול ובקול גדול.
על השולחן במטבח, הונח ככר לחם כפרי ושני גושים לבנים של גבינה צפתית. רחְמֵה הכריזה בקול גדול – "אוי לו, לזה שיגע בלחם והגבינה, במיוחד אתה יחיא, שומע?... כי זה יהיה, האוכל שלנו, בימים הקרובים, בזמן המסע."
את גושי הגבינה וככר לחם, עטפה בנייר חום וחבל שמשון דק.
נו, מתי...? שאלו כל האחים והאחיות שלי... מתי נצא כבר למסע?
עדיין לא! הודיעה רחמה. עוד לא, עוד מעט.
יחיא, האבא של רבקה, ניגן בשקט כמה צלילים על העוד והשתדל לא להרגיז את רחמה, אשתו. הוא ידע, שאם יעצבן אותה עכשיו, כולם יסבלו מזה.
בסופו של דבר, הגיע היום המיוחל. רחמה, התעוררה בחמש לפנות בוקר, יצאה החוצה לנשום אויר, עשתה כמה תנועות מוזרות בידיים והחליטה, שזה היום הכי טוב, לתחילת המסע.
למה?... כי הבטן שלה ידעה והלב שלה הרגיש.
את כל החיים שלנו העמסנו על החמור האפור של סבא חיים. גם את רַחְמֵה וגם את המזוודה החומה שלה. רַחְמֵה החזיקה אותה הכי קרוב אל הלב. כי בתוך המזוודה היו כל הסודות הכי כמוסים שלה.
במזוודה החומה, שמרה את כל הדפים בכתב חרטומים, את הנוסחאות והמרשמים.
בכיסים מיוחדים שנתפרו במיוחד, הונחו בזהירות שורשים, שהתחבקו אחד עם השני (אולי מהתרגשות). מיני אבקות ומשחות שהכינה, בתוך שקיות בד, בקבוקונים ופחיות מתכת צבעוניות.
היה זה חודש שבט, יום שני. ביום הזה, השמיים, נצבעו כחול ופיזרו סביב ענני כבשים. השקדיות פרחו בשיא הדרן והאויר היה נקי ומלא הדר. אולי בגלל זה בחרה רחמה לצאת למסע דווקא היום.
אותי, דווקא, צבט העצב, על הפרידה מצפת.
לכאורה, הכול היה כשורה, חיים החזיק בחבל והוביל את החמור. אחריו, האחים והאחיות שלי. מאחוריהם, הלך יחיא, האבא שלי, כמאסף. יחיא, היה אומן בנשמה, אבל מרחף, כמו עלה ברוח. תנו לו עוּד, בשביל לנגן וכמה עלים בשביל לגלגל ולעשן והוא הפך, למאושר באדם.
רחמה תמיד כעסה עליו. כי מה שהיה לו בראש, סלסולי עוּד וגלגולי סיגריות.
נו אז מה.. היה אומר לה. לך בראש, יש כל הזמן את הרמב"ם, המרקחות, המשחות והשורשים שלך... אז אני כועס עליך? מה ששלך שלך ומה ששלי, שלי, יא רחמה!
את תצאי לי מהעוּד... ואני אצא לך מהרמב"ם...
רחמה כעסה עליו, לא בגלל שהיה מנגן, אלא בגלל שהיה מבזבז את כל הכסף, על סיגריות. ואת הזמן שלו, על כלום ושום דבר. רק טפל ללא עיקר... ובלי להשאיר חותם.
בגלל זה, רחמה בחרה להוביל. ויחיא, היה בסוף השיירה.
מידי פעם, ניגן ושר ואנחנו שרנו אתו. מידי פעם, ניגן ואנחנו רק הקשבנו.
מידי פעם, הצחיק אותנו ואנחנו צחקנו. מידי פעם עצר לבהות בנוף ואנחנו עצרנו אתו. הנוף בדרך לטבריה, היה ציורי ומרהיב. כמו, הזמין כל אחד מאיתנו, לחלום על העתיד הקרוב, שמחכה לו בטבריה. על השוק בטבריה, על הכנרת, על האנשים שנפגוש ועל הבית שנגור בו.
בערב, מצאנו חניית לילה נוחה לשינה, הדלקנו מדורה, יחיא גלגל כמה סיגריות ונתן למי שרצה. סיפרנו סיפורים מצחיקים, שרנו לצלילי העוד והדרבוקה, אכלנו עשבים ופירות שמצאנו בדרך וכמובן, לא ויתרנו על פרוסה מכיכר הלחם השחור.
רחמה, חתכה כמה חתיכות מהגבינה הצפתית שהביאה. דקרנו אותה בענף קשיח, כמו שיפוד, קרבנו ללהבות המדורה וצרבנו אותה, קלות.
תחת כיפת השמים וחופת כוכבים, הייתה הגבינה הצפתית, טעימה מתמיד. הריח ופצפוץ הזרדים, יצר אוירה קסומה ומיוחדת.
ביום השלישי למסע, כבר התחבאה השמש וניבאה נסתרות וחשוכות.
השמיים היו פחות כחולים. ואפילו הכנרת, נראתה אפורה מרחוק וגם רחוק מלהיות יפה. מידי פעם נשבה רוח מזרחית ."ואבק דרכים", חדר לעיניים.
למי שהביט בנו מרחוק, נראינו, כחבורה מוזרה של אנשים בגילאים שונים, עם פקלאות וכלים משקשקים, יורדים בשביל עיזים, בקצב חמור, שמידי פעם עצר וגעה, כי גם לו הייתה קשה הדרך.
באחד הפיתולים, התעייף החמור והחל לקרטע ולקפץ כמו תיש.
מרוב קפיצות, נפלה המזוודה מידיה של רַחְמֵה, עשתה כמה גלגולים במדרון, ואז... נפתחה.
לרגע אחד, נעתקה נשימתנו ונשימתה של רחמה. לכמה שניות, הכול עצר מלכת.
כאשר נדמה היה, שהכול בסדר, הגיע משב רוח ופיזר את כל הדפים שהיו בתוכה, לאלף רוחות ושדים.
כל הדפים שהיו במזוודה, עפו באוויר, כאילו היו פרפרים ענקיים שמצאו מפלט, בשדה הפתוח.
הכול עף?... שאלתי
כן, הכול. כל הדפים, הנוסחאות, הפתקונים והדפדפים.
כל הסודות, שרַחְמֵה ליקטה, במשך שנים ושמרה באדיקות, במגירות ליבה. עפו ברוח.
כל הסודות, שאיתם ריפאה אנשים... הכול עף והתפזר.
"אוייייייי ויי"... צעקה רחמה וסטרה לפניה שהאדימו... תורידו אותי מהחמור, עכשיו!
יחיא, עזר לה לרדת ולהגיע למזוודה החומה, שנפתחה באמצע השדה וחשפה את תכולתה לעיני כולם. רחמה, בדקה בכיסים של המזוודה. הבקבוקונים ופחיות המתכת, היו בתוכם. מזל שתפרה כיסים מרופדים והכל נשמר למופת.
אבל הניירות..... הכול עף!
במשך שעה שלמה, סבא שלך, חיים בן חיים, אללה ירחמו, רץ בשדה כמו פורפרה.
קיפץ, טיפס, אסף דף אל דף, ושוב רץ וחיפש, עד שאסף את כל הדפים לאגודה אחת והחזיר אותם למזוודה.
כמובן, שכולם עזרנו במלאכת החיפוש והאיסוף. אותנו זה הצחיק ובידר, כי הדפים, שיחקו איתנו במחבואים. איך שהיינו מתקרבים אליהם, הרוח הייתה מעיפה אותם שוב.
את רחמה זה ממש לא הצחיק והיא עקבה אחריהם ואחרי חיים, בדאגה רבה.
חיים, באמת אסף דף לדף, במסירות נפש, יוצאת דופן.
עוד באותו היום, כאשר מסר לה את כל ערמת הדפים, הבטיחה לו רַחְמֵה, שלא תשכח, לעולמי עד, את המצווה החשובה שעשה. לעולמי עד! הכריזה שוב.
"במעשה האצילי שלך, הצלת נפשות רבות בעולם" אמרה.
רַחְמֵה, התקרבה לחיים ורבקה, עטפה אותם במטפחת גדולה וצבעונית שהייתה לה, עצמה את העיניים, הניחה את כפות הידיים שלה, על הראשים שלהם, מלמלה כמה מילים שנשמעו, כמו לחשים וקסמים... וברכה אותם, שעוד היום, ימצאו את הבית המבורך ביותר בטבריה.
מיד, העלה חיים, את רַחְמֵה על החמור האפור, פתח מטרייה רחבה, בצבע אדום, להגן על רחמה מהשמש היוקדת, כאילו הייתה, מלכת שבא... ואמר לה בקול מלא הוד והודיה...
יא רַחְמֵה בינת חנה, בינת רחמונה, המושכות עכשיו בידייך!
תכווני את דרכנו, להצלחה וברכה. תמצאי לנו, את הבית המבורך ביותר בטבריה.
עד עצם היום הזה, לא ברור, אם החמור היה, זה שידע את הדרך אל הבית, או שרַחְמֵה, הרגישה בחושים המחודדים שלה, וידעה, לכוון את החמור.
בכל אופן, בשעות אחר הצהריים, הם כבר צעדו, לצידה של הכנרת והרוו את עיניהם למראה חופיה.
קרני שמש נעימות, חזרו להאיר בשמיים ורוח קלילה, הובילה אותם לעיר העתיקה בטבריה
קול שקשוק חסר סדר, אך הרמוני להפליא של כלי המתכת, ליווה אותם, עד לפאתי רחוב אחווה.
הם היו עייפים ועומס המשקל שהונח על החמור, הראה אותותיו. החמור האפור, נשא עליו, בגבורה, את כל החיים שלהם, בתוך בסדינים לבנים. את המזוודה החומה... ואת רחמה, בכבודה ועצמה.
ורַחְמֵה , איך לאמר בעדינות, לא הייתה אישה קטנה. נהפוך הוא.
היא הייתה, עבת בשר ופיתולים ומשקלה, היה כפול מבעלה, יחיא אל עַוִויד.
הם צעדו לאורך הרחוב, והתבוננו על הבתים. אנשי הרחוב, התבוננו עליהם בחזרה וסימנו עם ראשם, לשלום.
כשהגיעו לסוף הרחוב, התחיל החמור לגעור, כאילו אמר, די, די, אין לי כוח יותר. ועצר.
הוא עצר בדיוק, בקצה הרחוב, ליד בית שחור משחור, בנוי בזלת, עליו תלוי שלט ובו כתוב בכתב יד משובש – " לִמְחִירָע "
כאן ???.... שאל חיים את רַחְמֵה...
זו הברכה?
תעזור לי קודם לרדת מהחמור, יא חיים אִבֵּן חיים... ואז נראה... אמרה
חיים לא היה צריך לעשות הרבה.
מכובד המשקל ולאור עייפותו, כרס החמור באיטיות מטה, עד שנשכב לגמרי על האדמה.
חיים הושיט יד ומשך את רחמה, הוד מעלתה, עד שעמדה בכוחות עצמה, על האספלט.
היא הביטה לעבר הבית השחור משחור. עצמה את עיניה והקשיבה. רק האישונים התגלגלו מצד לצד והאצבעות בידיה נעו מטה ומעלה... ואז עצרו.
נראה היה, שהרחוב כולו, עצר מלכת... וחיכה להחלטתה.
כאן! הכריזה בקול.
כן, כאן, בדיוק כאן.
בשחור משחור?
כן, בדיוק כאן.. אמרה שוב וחייכה.
